פירוש אברבנאל על ספר ישעיהו

פירוש אברבנאל על ספר ישעיהו על פי דפוס ראשון, ודפוסים ישנים עם שינויי נוסחאות, ציוני מקורות, הערות ומפתחות, בעריכת הרב יהודה שביב.
פרוש אברבנאל בצמוד לפסוקים.

בשונה מספרי התולדה (יהושע - מלכים) אותן חילק לפרשות, הרי את ספרי הנביאים (ישעיהו - תרי עשר) חילק לנבואות.
את ההבחנה ביניהם ערך הוא בשאלה הראשונה לנבואה העשרים וארבע: ״ארבע ספרי הנביאים הראשונים, יוחדו לסיפורים ולהגדות אשר קרו בזמן השופטים והמלכים, וספרי שאר הנביאים - ר״ל: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר - יוחדו לסיפור הנבואות שבאו והגדת העתידות״ (עמ׳ 362).
אולם כשם אף כאן נשמרת המסגרת של שש שאלות לכל יחידה, בין גדולה בין קטנה.
 

הרחבה עניינית
בנוסף לפירוש התוכן והביטויים, נזקק רי״א לא אחת לבירור ענייני רחב בנושאים שונים הנקרים לפניו. כמו למשל בשירת הכרם בפרק ה׳ הוא מעמיד על סוגי שירה שונים ומאפייניהם הספרותיים, המוסיקליים והלשוניים ועל ההסטוריה של התהוותם. וכמתפעל הוא משמיע: ״ולא קדמני בו אדם מעולם״.
וכשהוא עוסק בפרטי משל הכרם, הוא מדבר כאגרונום וכמומחה לעשיית היינות. כך גם לגבי תכשיטי הנשים בפרק ג.
בדברו בפרק ו׳ מאריך הוא מאד על מראות הנבואה ודרגותיהן, ואף מפליג על נוסח הקדושה המשולשת ״קדוש קדוש קדוש״. בדברו על האותות שבילדים, מבחין הוא בין סוגים שונים המבוטאים בשונות השונים - אות, מופת, נס ופלא (עמ׳ 121-120).
סדר נכון של הדברים הוא יסוד מרכזי לדידו. ואכן השאלה הראשונה בנבואה השמינית נדרשת לבעיית הסדר הנראה לקוי (עמ׳ 168). אף כפילויות וחזרות הן עילה לתשומת לב יתרה.
 

עיון סגנוני
כל התפעלותו מגיוון סגנונות יעידו דבריו: ״והתבונן יופי מליצת הנביא וסיפוק לשוני, שאמר בעניין אחד שלוש לשונות: ׳אנשי ריבך׳; ׳אנשי מצותך׳; ׳אנשי מלחמתך ״. (עמ׳ 420). ״גיוון מצוי גם בסגנונו שלו, כמו למשל בקטע הבא: ״יעד על מפלת סנחריב - וכן היה;
על גלות ירושלים - ונתקיים;
על חורבן בבל - ונתאמת:
על הצלחת כורש - וכן נהיה;
על בניין ירושלים ע׳׳י כורש וככה היה״ (עמ׳ 587).
 

הנבואות-לישראל
לרי״א הנבואות מיועדות לישראל ואם מצינו נבואות המכוונות לעמים אחרים, הרי זה כשיש בהן ענין מה לישראל. ראה למשל בעמ׳ 252.
אמנם יש אצלו התייחסות רחבה לפרשנות הנוצרית, אבל זו נועדה בעיקרה לבטל אותה ו׳׳כדי שיעמוד לבך, תחזקנה ידיך עם אמיתת דרכי מפרשינו בפירוש הכתובים״. (עמ׳ 171).
ראוי להדגיש כי לרי״א יש חשבון ארוך ומר עם הנצרות ומרכזה אשר ברומי, והוא רואה בנבואות החורבן הקשות על אדום, ובצרה המכוונת לרומי ולנצרות, ראה עמ׳ 361-350. מתוך התבוננות היסטורית מקפת הוא מונה את הגירושים השונים שחוו יהודים בארצות גלותם ורואה בכך יד מכוונת (439-438).

פשט ודרש
מעיקרו רי״א הוא איש הפשט, אולם אין הוא נמנע מלהביא דרשות חז״ל רבים ממקורות מגוונים. אבל הוא מבחין ביניהם הבחן היטב. הנה למשל: לאחר שהביא את דרשת חז״ל התולה את בריחתם של ישראל מהאויבים, בכך שהרחיקו עצמם מלשמוע דברי תורה, הוא קובע: ״והיא סיבה אמיתית והפירוש דרך דרש״ (עמ׳ 255).
או אמירה עקרונית שלו: ״הכוונה הכוללת בנבואה הזאת תיוודע ותושג בידיעת כוונת הנביא באמת בה, לא דרך דרש ואסמכתא, כי אם כפי שיורה עליו השופט בשכל הישר והסברה הנכונה (עמ׳ 520). והוא דרך דרש, ומה שכתבתי הוא הנכון״ (עמ׳ 284). לאחר שמביא הוא את דברי רש״י המבקר מדרשי הגדה על שאינם מיושבים לא על דקדוק הלשון ולא על סדר המקראות, מחזק הוא את דבריו ומוסיף: ״כי כן ראוי לעשות למפרש הטוב והישר״(עמ׳ 287). כאמור מרבה רי״א להביא מדרשים שונים, אולם הוא נזקק למצוא בהם הסברים רעיוניים, בו הפסיקתא שהביא על ״בית אלהי יעקב״ בפרק ב׳. ומקביל בין שלושת האבות לשלושת הבתים, השניים הראשונים שחרבו והבית העתיד להיבנות במהרה בימינו.
 

מפירושי הקדמונים
כדרך שכל המקרא ומקורות חז״ל פרושים לפניו, כן גם פירושי הקדמונים. ובזה הספר אף מזכיר הוא לא אחת את שמותיהם: רש״י רד״ק ר״י קמחי וראב״ע (פרשן זה נזכר על ידו לרוב בסוף). אבל מוסיף הוא לא אחת הערה שיפוטית, אם לטובה כמו: ״נכון הוא״; ״וגם זה פירוש מתיישב הוא״ ואם הערה ביקורתית שאחריה הוא רואה לנכון לציין: ״ומה שפירשתי הוא היותר נכון״.
שבכל דור ודור רי״א רואה בנבואות מסרים לא רק לזמנים מסוימים, אלא הוראות לדורות. ראו למשל דבריו בפרק לה, ״חזקו ידים רפות״ - ״שהוא ציווי להם - ישראל וגדוליהם - בכל דור ודור״. בדבריו לא רק שהוא מזדהה הזדהות מוחלטת עם הנבואות והמסרים, אלא אף משתמש בלשון מדבר בעד עצמו, כאילו הוא המוכיח והתוקף, מלמד שהוא לקח את הדבר ממש באופן אישי. למוד גלויות וגירושים, הרי דברי הנחמה ובשורות הגאולה הם כטל תחייה עבורו ועבור דורו. יסוד מוסד אצלו הוא שלאחר הגאולה העתידה - לא יגלו ישראל יותר, ראו על כך בייעוד הי״א, מתוך י״ד ייעודי הגאולה שמנה בהקדמה.

סוף פסוק?
אף שוודאי העריך רי״א את עבודתו כמסכמת ומוסיפה על כל שקדם, לא ראה בכך סוף פסוק, אלא עודד אחרים להוסיף בזה, כך כתב הוא בסיכום דבריו:
״ובזה נשלם מה שראיתי לבאר... והוסיף על דברים אלה דברים טובים דברים נוכחים, ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלוהי ישעו״.
בריך רחמנא דסייען, להגיש דברי רבינו הגדול במהדורה הדורה וידידותית.

כריכה קשה
645 עמ'